היסטוריה של הלידה והמיילדות
הלידה הייתה מאז ימי קדם עניין לנשים בלבד ועד המאה ה- 17 רק נשים עסקו במיילדות.
בסיפורי הפולקלור על הלידות, מסופר על הנשים שנהגו להתרחק מהשבט כדי ללדת, הן היו נוהגות ללדת ליד מעיין או כל מקור מים כשהן לבדן. בשלב מאוחר יותר, שהאדם עבר לחיות בקהילה הבית נחשב למקום בטוח ומתאים ללדת בו, בדרך כלל האם של היולדת עזרה לה בלידה, או שהיא נעזרה באישה בעלת ניסיון רב בתחום הלידה.
לאורך דורות המיילדת היא זו שהעניקה לנשים שאותן יילדה ,תמיכה רגשית ועזרה גופנית.היא העמידה לרשות היולדת את ניסיונה ,וגם נתנה הדרכה רוחנית.
בתקופת התנ"ך
מוזכרות המיילדות שפרה ופועה ולפי הפירוש של התלמוד מרים אחותו של משה רבנו הייתה מיילדת נועזת במיוחד שלא פחדה מפרעה והיא אף הפרה ביודעין את הצו המורה להשליך כל בן הילוד ליאור ובזכות זאת ניצל משה רבנו.
רק בשלב מאוחר החלה להתפתח המגמה להכשרת מקצועית של מיילדות. תפקידה של המיילדת היה לא רק ליילד את התינוק אלא הייתה לה השפעה חברתית, היא גם הייתה מעורבת בחיים החברתיים ומבצעת טקסי קהילה.
בתקופת ימי- הביניים
הייתה נקודת מפנה בתחום הלידה ותחילתו של הקונפליקט בין נשים וגברים בלידה. הכנסייה רדפה את המיילדות וכינתה אותן "מכשפות", מאחר והיא סלדה וחששה מהשפעתן ומעמדן החברתי ולכן עודדה את הגברים להיכנס לתחום המיילדות ולתפוס את מקומן.
במאה ה-18 הפחד מ"המכשפות" נדחק ואת מקומו תפסו ההיגיון ותפיסות מתקדמות, נקבעו קריטריונים למקצוע המיילדות ונפתחו מסלולו הכשרה למיילדות בבתי-חולים באירופה, ובמקביל החל רישום ממלכתי מתחילה המאה ה-19.
בזמן שהלידה התרחשה בבית, המיילדת נעזרה בבני המשפחה של היולדת במהלך צירי הלידה ובזמן הלידה, הם היו ליד האישה, עזרו לטפל בה וגם תמכו בה ובבעלה מבחינה רוחנית ורגשית.
עם המעבר הלידה מהבית לבי"ח תפקידה של המיילדת השתנה ומעמדה התערער.
עד המאה ה-19 פנו לבתי- חולים רק יולדות משכבות עניות, אולם מהמאה ה-20 חל שינוי הדרגתי והלידה עברה מהבית לבתי- חולים שנחשבו לבטוחים יותר, בתי חולים החלו לנצל את הידע הרפואי ואת התפתחות הטכנולוגית כדי להפחית תמותת אמהות ותינוקות ולהקל על כאבי הלידה.
למיילדת הבית לא הייתה את המומחיות של רופא מרדים ולא עמדו לרשותה האמצעים הנמצאים בבית חולים מודרני.
בבתי חולים היה צוות מקצועי עם יכולת פיקוח ושליטה על מהלך הלידות. עם המעבר הלידה מהבית לבתי יולדות תפקיד המיילדת השתנה ומעמדה התערער, מבעלת מקצוע מיוחס הפכה להיות בעלת תפקיד מוגדר שיש לו מקום במדרג הרפואי והיא נדרשה להתאים את עצמה לעבודה בתוך הצוות הרפואי, הדומיננטיות שלה בלידה הצטמצמה ובנוסף היא הזניחה את הטיפול בחלק הרגשי והנפשי של היולדת ובעלה.
מאז המצאת המלקחיים החלו רופאים להיכנס בהדרגה לתחום המיילדות ומעמדן של המיילדות החל להתערער.
בגלל העובדה ששימוש במלקחיים דורש הפעלת כוח ולמיילדות אין את הכוח הדרוש לביצוע פעולה זו .שימוש במלקחיים מהווה סיכון לתינוק ולכן היה נחוץ בלידה גם רופא ילדים .
כך הפכו רופאי ילדים לחלק מצוות המטפל בלידה וגם להם היו סדרי עדיפויות ברורים לגבי הלידה, הם רצו לדעת בכל רגע נתון מה קורה לעובר בלידה, והם גם העדיפו לראות את האישה שכובה במיטה בזמן הלידה.
מתחילת המאה החלה הלידה לעבור לתחום בי"ח הלידה נתפסה כתהליך מסוכן והמטרה הייתה " ייצור" תינוקות בריאים.
בשנות החמישים והשישים חשבו שלידה בבי"ח זה מקום בטוח לייצור המוני של תינוקות. את חדר -לידה הפכו לטיפול- נמרץ, את האישה השאירו לבדה, ללא ממשפחתה במקום זר ומנוכר,הדבר נעשה מתוך אמונה שחדר -לידה צריך להיות מקום סטרילי.
היא לא הכירה את אנשי הצוות הרפואי או את המיילדת, לא הייתה התייחסות לצרכים הנפשיים ולרגשות שלה, זו הייתה תקופה חשוכה בהיסטוריה של המיילדות , תחושת שבה גדל הניכור בין האישה לצוות הרפואי. מעמדו של הרופא בלידה התחזק ורצונה של האישה לא נחשב.
היולדת נתפסה כ"חולה", והלידה כ"סיבוך רפואי". המטרה הייתה " ייצור" תינוקות בריאים, שיעור ההתערבויות הרפואיות בלידה עלה, נשים נזקקו לסמי הרגעה, כי הן היו לבדן שכובות על המיטה כואבות ומפוחדות, בלי אף אדם מוכר שירגיע אותן , גישה זו לא התחשבה בצרכים של האישה ובחוויה של הלידה.
באמצע שנות החמישים יצא ספר שזעזע את העולם בכלל ואת עולם המיילדות בפרט שנקרא "זעקת האימהות" שנכתב ע"י מורטון תומפסון המספר על רופא בשם איגנץ זמלוויס (Semmelweiss), רופא במחלקת היולדות של בית-החולים בווינה , לעובדי מחלקתו, לחטא את ידיהם במים וסבון בטרם ייגשו ליולדת. הנחיה זו הביאה לכך שתמותת היולדות מ"קדחת היולדות" (מחלה קטלנית שהיום אנו יודעים שנגרמה על-ידי החיידק Streptococcus pyogenes) במחלקתו ירדה מכ-20% ל-3%.
הספר מדגים את התגובה של רופאים לרעיונות בלתי מקובלים עליהם. ד"ר זמלוויס היה רופא נשים שנולד בעיר פשט בהונגריה ועבד בבית יולדות בווינה בשנת 1847 . הוא היה מזועזע מהמספר העצום של הנשים הבאות ללדת וגוועות למוות בייסורים נוראיים. הוא לא היה מסוגל להשלים עם התופעה הנוראה הזו, וחיפש במשך שנים את גורם המוות. לבסוף הוא הצליח לגלות את סיבת המוות של נשים לאחר הלידה בבתי-חולים. הוא גילה שנשים שטופלו על-ידי מיילדת, או ילדו בבית לא חלו בקדחת יולדות, בעוד שנשים שטופלו ע"י רופאים חלו ומתו , הוא חקר והגיע למסקנה שחיידקים הם הגורמים לקדחת- הלידה ולמותן של אלפי אמהות, ולראשונה הועלתה הסברה שהרופאים הם המקור להדבקה מאחר והם טיפלו בנשים באותן ידיים מגואלות בדם שחיטטו לפני כן בגופותיהן של נשים המתות . הם לא ידעו על קיומם של חיידקים, הם לא נהגו ליטול ידיים לפני שניגשו לבדוק את הנשים הבריאות.
למרות ההוכחות בפועל שנשים מתו פחות כאשר הרופאים נטלו ידיים, היה קשה לרופאים לקבל את ההנחה שהם במו ידיהם היו אחראים למותן של נשים רבות כל-כך. הם חשו בסכנה למעמדם ולשלומם הנפשי והם יצאו להגן על עצמם, הם התקיפו את ד"ר זמלוייס וטענו כנגדו כי רפואה היא מדע ולא דת, הם דחו את דרישתו ליטול ידיים, מאחר ולא יכול היה להוכיח מדעית את הקשר שבין נטילת ידיים לירידה בתמותה, הם לגלגו עליו, וכינו אותו "הטיפש מפשט" . תגליתו של זמלוויס התבססה על התצפית שבמחלקה שלו, שבה המיילדים היו רופאים, היו התחלואה והתמותה גבוהות בהרבה מאשר במחלקה הסמוכה, שבה היו מיילדות מקצועיות וסטודנטים לרפואה. הרופאים במחלקתו היו מוזעקים אל היולדות מחדר המתים, שם ניתחו את היולדות שמתו מהמחלה.מסקנתו של זמלוויס לא נתקבלה בקהילה הרפואית, והוא אף פוטר מעבודתו בגללה. סיפור חייו הטרגי של זמלוויס תואר, בין השאר, בספר "זעקת האמהות" [מאת מורטון טומפסון, הוצאת לאשה, 1955, תרגום: שמואל שניצר].
מאז ועד היום השתנו דברים רבים וכל ילד יודע היום על קיומם של חיידקים, אבל דבר אחד לא השתנה, קטנותם של בני האדם. גם כיום נחרדים רופאים מכל רעיון בלתי מוכר להם והם יוצאים להגן על עצמם, מה שלא מובן להם ,הם קוראים מיסטיקה והם משמיעים את אותה טענה שהשמיעו חבריהם לפני מאה שנה: "הרפואה היא מדע ולא דת".
הכנסת מכשיר המוניטור לשימוש בחדרי לידה החלה בשנות השבעים.
מכשיר מאפשר מעקב צמוד אחרי מצב העובר, בכל רגע נתון באופן רצוף.
הניטור הרצוף רושם כל שינוי בדופק העובר,אך לא תמיד ניתן היה לפרש אותו נכון , ולא פעם המסקנות הובילו לניתוח קיסרי מיותר, בנוסף השימוש במכשיר גרם לריתוק האישה במיטה ונאסר עליה לזוז ,כדי שהמכשיר יקלוט את הדופק ללא הפרעה.
השימוש במכשיר יצר שיעבוד וסגידה לטכנולוגיה וגרם לריחוק נוסף בין המיילדת והיולדת ,גרם למתח, מנע חופש ותנועה מהאישה בלידה והפריע למהלך הטבעי בלידה והוביל ליותר התערבויות רפואיות.
באותו תקופה בסביבות שנות השבעים החלה מגמה לחיפוש הנאה וסיפוק מהלידה.
התפתחה מודעות גבוהה למרכזיות האישה בלידה וניתן דגש ולגיטימציה לצרכים המיוחדים ליולדת והחלו לחפש שיטות להכין את היולדת ללידה.
המגמה להכנסת הבעל לחדר- לידה החלה בשנות השמונים.
עד אז הבעל היה מחוץ לחדר- לידה מחכה בחוץ בזמן שאשתו עברה את הלידה לבדה. הכנסת הבעל לחדר- לידה קשורה למגמה שהתפתחה שמטרתה הייתה לגרום לאישה הנאה וסיפוק מהלידה, לגרום לרווחה נפשית בלידה ולשבור את תחושת הבידוד והניכור וליצור אווירה חמימה וביתית בזכות הצטרפות האב לעתיד ללידה אב שנחשב לאדם היחיד הקרוב ומוכר לאישה, בתקופה שהמשפחה המורחבת איבדה מערכה. הכנסת הבעל ללידה יצרה תחושת שיתוף ועודדה את האישה מבחינה נפשית.
כדי שהבעל יוכל להשתתף הלידה היה צורך לתת לו הדרכה , ובשנים הראשונות להתפתחות המגמה הוא חויב לעבור קורס הכנה ללידה עם האישה.
במהלך השנים התפתחו שיטות שונות להכנת האישה ללידה.
צורך זה נבע מחוסר נוחות בלידה, ופחד, שיטות אלו התפתחו בשל הצורך לתת לאישה ביטחון בלידה, אולם הביטחון נלקח ממנה ברגע שהלידה עברה לבי"ח שם ניסו לשלוט בה, ולומר לה מה טוב בשבילה, ערערו לה את הביטחון העצמי ,מנעו ממנה פרטיות ואינטימיות שכל כך חשובה בלידה, ובכך פגעו בתהליך הלידה והלידה הפכה לתהליך הנשלט ע"י טכנולוגיה ותחושות האישה לא נתפסו כחשובות.
כל השיטות להכנה ללידה מנסות לתת כלים לאישה ולבן הזוג להתמודד עם הכאב בלידה ומנסות להפחית את השפעת הפחד.
הפחד מהלידה מלווה נשים משחר ילדותן המשפט : "… בעצב תלדי בנים…." מלווה כל אישה הוא מוטבע בה מגיל צעיר, וכך היא חיה באמונה שהלידה זהו אירוע מעציב ולא נעים, זהו סוג הטבעה שלילית האומר שלידה שווה סבל, וכך האישה מגיעה אתו ללידה, ומצפה לסבל.
משמעות העצב בלידה כפי שאני מפרשת אותו נובע לדעתי מהקושי של האישה לוותר או להיפרד ולשחרר את התינוק מרחמה כדי שיוכל להתחיל בחיים עצמאיים מחוץ לרחם. בלידה יש משבר פרידה וניתוק פיסי בין האם לעובר , ותחילה של שלב האמהות.
סקירה של שיטות הכנה -ללידה שהתפתחו במהלך השנים
פידריק-לבויאה- גניקולוג מצרפת
היה הראשון שטען בספרו "לידה ללא אלימות" שיש לתת לאישה תנאים טבעיים בחדר לידה: חדר חשוך, שקט , תנועה חופשית לאישה בזמן הלידה כדי למנוע עיכובים בתהליך הלידה, לאפשר לתינוק לעבור את הרגעים הראשונים שלו מחוץ לרחם אמו בתנאים המזכירים לו את האווירה ברחם כדי להקל עליו את המעבר מחיי עובר לתינוק.
הוא הדגיש את חשיבות הניתוק ההדרגתי של חבל -הטבור, כדי לאפשר לתינוק לנשום את הנשימה הראשונה שלו שהוא מחובר לחבל -הטבור בלי לחץ ואלימות, הוא טען שמרבית הבעיות של בני האדם קשורות לנשימה הראשונה הלידה צריכה להיות כמו התעוררות משינה טובה ,הוא אומר: " עלינו לייחס חשיבות רבה לרגע שברירי זה של הלידה שבו התינוק נתון בין שני עולמות , פוסח על שני סעיפים, זה רגע מיוחד במינו."
הפסיכואנליזה
התייחסה ל "טראומת הלידה" העוברת על התינוק בלידה, עפ"י המיתוס הזה לעובר יש חיים נפלאים ברחם והלידה היא כמו גירוש מגן- עדן, הלידה מתוארת כחוויה איומה, מלווה בתחושת נטישה, ומגע עם עולם זר ומפחיד. תפיסה זו התפתחה בבית מדרשו של זיגמונד- פרויד.
הרמן הסה
מנסה לנפץ מיתוס זה ואומר שלא כל לידה היא טראומטית, הלידה יכולה להיות קלה בהרבה אם האם מתכוננת אליה כיאות מבחינה נפשית וגופנית, ניתן לחסוך סבל רב מהתינוק אם יילדו אותו בלידה טבעית, מתוך ידיעה שהוא רגיש מאד לסביבה הפיסית ונוכחות האנשים המקיפים אותו בלידה.
מתייחס לחשיבות של פרטיות, שקט, וחדר חשוך, ואת החשיבות של ניתוק הדרגתי של חבל הטבור, כדי למנוע טראומה.
מישל אודנט – גניקולוג מצרפת
שנתן לאישה בלידה להתנהג עפ"י תחושותיה, הוא גילה את ההשפעה החיובית של המים בהקלה על כאב ופיתח את לידת המים. כמו כן תמך בהכנת האישה במהלך ההיריון ע"י לימוד שירי –ערש כדי לחבר אותן לשורשים וגם כתרגיל טוב לנשימה, לדעתו לכל אישה יש צורך לשיר לתינוקה לשירים אלו יש חשיבות בהתפתחות האדם ובלמידת השפה, הם מעוררים את האוזן הפנימית של התינוק ויוצרים תחושת קצב. הריקוד היה דרך לשחרר את הגוף ממתח. הוא תמך בלידה טבעית.
שילה קיצינגר- מדריכת לידה מאנגליה
ראתה את הלידה כאירוע פסיכוסקסואלי בלתי נפרד מחיי המין של הזוג, ולדעתה יש לחוות את האירוע על כאביו והנאותיו, ונותנת דגש על נשימות והרפיה בלידה.
רורבט ברדלי גניקולוג אמריקאי
היה הראשון שהכניס את הבעל לחדר הלידה, כדי שיעזור לאישה בלידה.
איינה מיי גסקין
כתבה ספר הנקרא "מיילדות רוחנית" ומציינת שבדרך כלל אין צורך ל"הכין" את האישה ללידה, היא שמה את הדגש על אווירת הלידה שצריכה להיות רוחנית באנרגיה גבוהה, מתוך אהבה וחשיבה חיובית.
שיטת פאולה
שיטה המבוססת על טכניקת הפעלת השרירים הטבעתיים ועוזרת לאישה להקלת הכאב בלידה. לדעתה נשים בריאות יכולות ללדת ללא כאבים, בתנאי שהשרירים הטבעתיים בגופן פועלים באופן תקין, ושמהלך הלידה טבעי. לשם כך יש לתרגל ולחזק את הפעלת השרירים הטבעתיים הנמצאים סביב הפתחים בגוף.
תרפיה בסוגסטיה
האישה מהופנטת בזמן הלידה ויש עידוד של רופא הנמצא לידה וגם עיסוי המקל עליה.
שיטת ודיק- ריד
המבוססת על התיאוריה של המשולש: הפחד מגביר מתח יוצר כאב ומגביר פחד . גישתו הייתה על מהלך לידה טבעי, הוא נתן ידע על מהלך הלידה , נשימות והרפיה ותרגילים לשמירה על יציבות וגמישות, התרכז על שיחות על הפחד מהלידה וטען שהכאב נובע מהתניה לקויה בהשפעת סיפורי התנ"ך וסיפורים עממיים.
שיטת למאז-ללא כאבים
שיטה פסיכופרופילקטית שפירושה הכנה פסיכולוגית ופיסיולוגית , ומניעת כאב או הפחתתו באמצעים אלו ומסתמכת על רפלקס מותנה.
מטרת השיטה הייתה למנוע או להפחית את הכאב וללדת ללא שימוש בסמים בעזרת אמצעים פסיכולוגים ופיסיים, הוא מתייחס ללידה כאל מאמץ אדיר הדורש השקעת אנרגיה, הוא מלמד את האישה שיטות לשימור האנרגיה כדי שלא תהיה עייפה ותוכל להתמודד עם הצירים , האישה לומדת להגיב לצירי הלידה ע"י נשימה המסיחה את דעתה מהכאב, ולהתייחס לציר כאל דבר חיובי.
שיטת הפסיכופרופילקסיס
פותחה ע"י רופאים רוסיים אשר סברו שהלידה יכולה להיות ללא כאב מכיוון שכאב הוא רפלקס נשלט.
הם לימדו את הנשים טכניקות נשימה ,עיסוי, ולמדו לאתר אצלן גישות לא חיוביות ללידה ולתקן אותם, כדי לא לפחד.
כל השיטות נמצאו יעילות במידה והאישה הרגישה בטוחה ביכולה ללדת בקלות בעזרת אותה שיטה שלמדה.
שימוש בתודעה האנושית
רופא בשם לוזום האמין בתודעה האנושית וניהל אלפי לידות נטולות כאב.
שיטתו מבוססת על שיתוף פעולה מודע,של האם כשהיא נמצאת בתהליך מדיטציה ומודעת למהלך הלידה, תוך שהיא מקבלת בברכה את הצירים ואינה נלחמת בהם.
המדיטציה זהו מצב שבו האדם נמצא בזמן הווה בכאן ועכשיו, ,מבחינתו הרגע הזה הוא כל מה שיש, בתהליך המדיטציה נעשה שינוי בפעילות המוח הפועל תחת השפעת גלי-ה"אלפא" במקום המצב גלי- ה"ביטא" הפועלים באופן רגיל. במדיטציה ההמיספרה הימנית מתחילה להיות דומיננטית יותר מההמיספרה השמאלית. ולכן החשיבה הופכת להיות פחות לוגית וליניארית ומתאפשרת חשיבה עם דימויים, צבעונית, בעזרת תמונות וסמלים.
הפעילות הפיזיולוגית אף היא מואטת, הנשימה שטחית ואיטית יותר. קצב פעימות הלב מואט, לחץ הדם יורד ומערכות הגוף השונות פועלות באופן הטוב ביותר, שינויים אלו יוצרים תחושה של שלווה ונינוחות.
עולה הדומיננטיות של גלי המוח המרגיעים , אז עולה היכולת להסתכל פנימה רגועה לתוך הסערה המתרחשת ולהיות מחוברת למה שקורה בכל רגע.
לוזום טען שהכאב נוצר בגלל המאבק שקיים בזמן הלידה כאשר האם נאבקת ומכווצת את כל מנגנוני הלידה בגלל הפחד מהכאב ובכך היא מונעת מהתינוק להיוולד בזמן שהוא מנסה לצאת. למעשה נוצר עימות בין האם לתינוק העימות הזה גורם לכאב. לדעתו ניתן להרגיע את האם בשתי דרכים:
או תחת השפעת סם וללא השפעת התודעה ,ולדעתו לעולם לא תוכל להפוך לאם במלוא מובן המלה, מאחר ובאותו זמן שנולד התינוק נולדת גם האם.
או שהאם צריכה להיות נתונה בהכרה מלאה בלידה, לכן יש להכשיר את תודעת האם לקראת הלידה כי בהכרה זו גם היא נולדת.
היא אינה צריכה להתנגד, או להיאבק, עליה לשתף פעולה עם כל מה שקורה בלידה, כשהיא נתונה במצב מדיטטיבי , אז הלידה תתרחש בקלות וללא כאבים כמו שהנהר זורם באפיק שלו.
תרגול בדמיון מודרך להיוולד מחדש
"לידה מחדש" הוא הזדמנות לעבור תהליך של חוויה מתקנת לגבי תהליך הלידה שעברנו בלידה שלנו. זוהי דרך ליצור קשר עם טראומת הלידה בעבר לנקות אותה מהמודעות.
במהלך התרגיל חוזרת המתרגלת להיות עוברית ברחם, ועוברת מחדש את תהליך הלידה האישית שלה , חווה את הנשימה הראשונה שלו בכל הרמות הפיזית הנפשית והרוחנית, וכך הוא משתחררת מטראומת הלידה שלה, זה מעודד התחדשות של האנרגיה טוב כהכנה נפשית לתהליך לידה חיובי.
שימוש בנשימה להקלה בלידה
במהלך הלידה יש לנשוף לתוך הציר, לזרום אתו, לנשוף ולכווץ שרירי בטן בהוצאת אוויר, על האות שין,,,שה,,,,או אה,, אה,, באוקטאבה נמוכה, שומר על חמצון תקינה , מרפה ומעודד את תהליך הלידה.
שימוש בדמיון מודרך בהיריון בלידה
לעטוף את העובר באור המוקרן ממרכז הלב ,לחשוב על אהבה ,להתחבר אליו דרך האור,להתמקד במחשבות בצוואר הרחם ולדמיין אותו נפתח כמו פרח או ספיראלה שמתרחבת. ולנתב את התינוק לרדת לתעלה בתנועה סיבובית בדרך החוצה.
שימוש בחשיבה חיובית בהיריון ובלידה
החשיבה במונחים של אנרגיה היא חלק חשוב בהשקפה של הריפוי ההוליסטי. הגישה ההוליסטית רואה את האדם לא רק כחומר אלא כזרימה של אינטליגנציה שהיא מקור החיים.
כל מחשבה מביאה להפרשת חומר כימי בגוף למשל רגש הפחד יוצר את האדרנלין. רגשות שלילים כגון: פחד, כעס, קנאה משבשים את זרימת אנרגית החיים ויוצרים חסימות, כאב ומחלות.
רגשות חיוביים ובעיקר רגש האהבה מגבירים את זרימת אנרגית החיים בגוף ויש להם השפעה טובה. דימוי עצמי חיובי ואהבה שיש באדם כלפי עצמו היא תמצית הבריאות. התאים בגופנו קשובים ללא הרף למחשבות שלנו ומשתנים בהתאם לכך.
שימוש באמירות חיוביות כגון:
"אני מקבלת כל ציר באהבה"
"הגוף שלי יודע ללדת בקלות ובביטחון"
"כל ציר מקרב אותי אל התינוק שלי".
הגישה של תורת המזרח לגבי הלידה
על פי הפילוסופיה הסינית ההיריון נחשב לאנרגיה יינית,הנשית המכילה. העובר גדל בסביבה חשוכה מימית ומזינה .האנרגיה היינית מבטאת את האנרגיה הנשית שהיא רוך, הזנה, רוגע, דם, נוזלי- גוף, לילה, קור.
להנעת תהליך הלידה יש צורך באנרגיית היאנג ,אנרגיה של תנועה, הפרשת של הורמונים המפעילים צירים,יש תהליך של הרחבה ופתיחה של צוואר הרחם בהשפעת התכווצויות של שריר הרחם וכך מתאפשרת לידתו של התינוק העובר לאוויר העולם.
היכולת להשפיע על אנרגית היין והיאנג נעשית בעזרת :דיקור, צמחים, שיאצו, תרגילים, תזונה,מחשבות ונשימה.
סיכום
בתקופה זו אנו עדים להתקדמות מואצת בכל תחומי המדע והרפואה, השימוש הנרחב באנטיביוטיקה והידע בתחום המיקרוביולוגיה מאפשרים כיום להתמודד כמעט עם כל סוג של זיהום, בנוסף רמת הסניטציה והיגיינה האישית מאפשרים כיום לנהל לידה באופן בטוח בבית- החולים או בבית.
כל שיטות ההכנה- ללידה נועדו בעבר בעיקר להפחית את החרדות והפחד מהלידה שנחשבה לתהליך מורכב מסובך, מסוכן ומאד כואב.
בעידן הנוכחי קיבלנו את היכולת להשפיע ולשנות מצבי- חיים, להשפיע על הבריאות ועל איכות החיים בעזרת כוח החשיבה והמודעות.
אני מאמינה שבשנים הבאות נראה ששיטות ההכנה- ללידה ישימו דגש על שימוש בכוח המחשבה והתודעה האנושית הגבוהה לטובת היולדת והתינוק להשגת חוויה טובה מהלידה.
*המאמר נכתב לכנס מיילדות בסין באוקטובר – 1999.