סיכום הרצאתה של ענת גור בנושא – חוכמת אמהות בנות

יום שני 07 מרץ 2011

סיכום הרצאתה של ענת גור בנושא – חוכמת אמהות בנות
ההרצאה נערכה בערב יום האישה הבינלאומי ה-100
בחסות עמותת תאיר –פקולטה לחקלאות רחובות

חוכמת אמהות בנות
ענת גור-פסיכותרפיסטית מתמחה בנושא יחסי אמהות בנות ,והדרכים לרפאם,

מה אנחנו חייבות לבנותינו ? מה אנחנו חייבות לאימותינו ?
יחסי אמהות בנות הינם מערכת היחסים הבסיסית והמרכזית ביותר בחיים של כל
אישה. כולנו בנות לאימהות, חלקנו גם אימהות לבנות. הקשר אם – בת עם כל היופי שלו,
הכאב שבו, והמורכבות המוכרת לנו, מעצב את הבסיס למצב הבריאות הנפשית והגופנית של כל אישה.
מערכת יחסים זו כורכת בתוכה אהבה וקירבה גדולים, יחד עם כאב, אכזבה וכעס בלתי נמנעים.
יחסים ראשוניים אלה נותנים את חותמם על כל תא של הווייתנו לאורך
החיים הן הספרות הפסיכולוגית, והן הספרות הפופולארית ואגדות הילדים, עוסקות
באובדן האם לבת, ואובדן הבת לאם, בתוך תרבות גברית שמדירה את שתיהן מכוח, ומאילנות יוחסין.
בהרצאה נדון ביחסי אמהות בנות בראי התרבות, הספרות והפסיכואנליזה,
ונעסוק בדרכים שבהן אנחנו יכולות להבריא ולרפא את מערכות היחסים שלנו עם אמהותינו ועם בנותינו.

כולנו ילדות של אמהות, ערב יום האישה הבינלאומי ה-100 אנו מבינות על מעמד הנשים בחברה,
איך לשפר ,יש מקום חשוב לעבוד על יחסי אמהות בנות ,יש כמיהה לעבודת תיקון,
הפנטזיה שלנו היא שלמרות שעם אימא שלנו היו או יש יחסים לא טובים ,לנו האמהות יהיו יחסים טובים עם הבנות שלנו.
אולם עלינו להתבונן אחורה ולרפא מערכת יחסים עם אימא שלנו –כדי להנחיל מורשת אחרת לבנות שלנו,
מערכת היחסים בין אמהות ובנות היא מרכזית ,כולנו גדלנו בתוך גוף של אישה,
אימא היא דמות דומיננטית ,יש לה תפקיד נשי בהתפתחות של הבת, היא זו המשמשת לה דוגמא איך לטפל בעצמה ובגופה,

כריסטיאן נורתרפ- שהיא רופאה במקצועה, כתבה ספר בשם חוכמת אמהות בנות
והיא טוענת שבגלל יחסי אמהות משובשים ,כל הידע שיש לה כרופאה לא יעזור כדי לרפא בעיות
נפשיות וגם בריאותיות, כי הבריאות שלנו תלויה ביחסינו עם אימא,
לכן לדעתה יש למקד ולרפא את היחסים בין אימא לבת.
היא טוענת שיש ביחסי אם בת מורכבות ויופי, יש קירבה ואהבה,
אך הרבה פעמים הם כרוכים בכאב וכעס, אכזבה שהם בלתי נמנעים,
גם אצל הסופרות הפמיניסטיות קיימת המחשבה שהכאב והכעס הם בלתי נמנעים,
וזאת משום שאנו נמצאות וגדלות בחברה גברית, פטריאכלית ,בחברה שהמורשת עוברת מסב-לאב- לבן וכו',
כולל שם המשפחה של האב, שעובר , בעוד שם המשפחה של האם נמחק, על פניו מורשת בין אמהות לבנות נדחקת.
זהו סוג של סימבול שמורשת של כוח ,כבוד ושמות עוברים מאב לבן.

נשאלת השאלה איך נבנה מורשת של כוח וכבוד בתוך חברה גברית?
חשוב להבין כמה חשוב לרפא את הכעס והאכזבה שהם בלתי נמנעים ,

אנו מבינים שיש מצב של אובדן של האם ,של הבת, ושל הבת לאם בתוך
חברה גברית שמדירה מהאם והבת מכוח וכבוד ואילנות יוחסין.
עלינו למקד –ולהבין שכל בת נושאת את אימא שלה ואת כל הנשים שהיו במשפחתה.

חלום לא מוגשם הוא חלק מהמורשת שלנו,הדרך ההיסטוריה של אימא שלנו משפיעה על אמונות, וכיצד אנו חיים את חיינו.

סקירה על ספרות – כיצד משתקפים יחסי בנות ואמהות

סימון דה- בובואר בספרה "מוות רך מאד"
טוענת שגם מבחינה של גירוי ויזואלי לא רואים מספיק תמונות של אמהות ובנות,
יש דימוי מאד חזק בתרבות , שמקרינה על כולנו והיא מריה הקדושה עם בנה המת
בזרועותיה שזה משליך על כך שאמהות מטפחות יותר את ההבנים מהבנות.
היא מציעה שבאופן מכוון ישימו תמונות של סבתות אמהות ובנות מחובקות ביחד,
לדבריה עלינו להנכיח מורשת של תרבות אמהות ובנות מחובקות.
בספרה "מוות רך מאד" כותבת סימון בובואר על האימא , שכל אחת מסוגרת בדלת אמותיה,
כתליה הפרטיים, אמהות מקריבות עצמן למען הבת, אך לא מצליחות לספק לבת מודל חיובי,
או קורבן חיובי, למרות שהאימא פועלת מתוך אהבה ורצון להיטיב , הילדה נשארת עם מוטיב של
" אימא קורבן" "זה שאת מקריבה מעצמך ,זה לא אומר שאת נותנת מעצמך, ,,לא באומללותנו רצתה,
אלא להוכיח לעצמה את עוצמתה,,,"
קשה להאמין מה אמהות מסוגלות לומר לבנותיהן ,ברשעות ולא מתוך כוונה להכאיב, אלא ממקומות אחרים,,,"
סימון בובואר- אומרת לנו לנסות להבין מאיפה זה בא, ההתנהגות הזו",
"איך יכלה להבין אותי, כשנמנעה להתבונן בעצמה?,,,,
אנו לא יכולות להשלות את עצמינו שאנו נוכל לתת לבנותינו את מה שלא קיבלנו,,

הספר "אל המגדלור" / מאת ורגיניה וולף
מסופר על קרע בין בת לאם, בתרבות שלנו יש אידיאליזציה שלנו על יחסים בין אמהות לבנים.

הספר יילוד אישה /אדריאן ריץ
מדובר על ריכוז תעצומות נפש בין אם לביתה, הוא סיפור אמיתי שלא נכתב עד היום.

מבט אל הפסיכולוגיה/זיגמונד פרויד
פרויד זיהה כעס ביחסי אמהות בנות, וייחס אותו לתסביך הסירוס,
הוא התקשה עקב היותו גבר לעקוב אחרי הבעייתיות ביחסי אמהות בנות,
הוא טען שעד גיל 3 גדלים הילדים אותו דסר (כיום יודעים שתיאוריה זו אינה נכונה)
בנוסף טען שבשלב האדיפלי –הבן מתאהב באימו, והוא חרד שהאב יסרס אותו,
ולכן בגלל החרדה הזו הוא מפנים שאסור לו לאהוב את אימא ,ולימים הוא יישא אישה שתהיה דומה לאימו,,,
לעומת זאת הבת מגלה בגיל -3 שהיא מסורסת, וכתוצאה מזה נוצר תסביך סירוס,
היא פונה לאימא שלה ורואה שהיא מסורסת כמוה, ועולה כעס של הבת על אימא שלה,
כאילו שהיא זו שהנחילה לה את מורשת הסירוס, ואז מתפתח תסביך סירוס אצל הבת,
עם קנאת הפין, והפיצוי היחיד שלה הוא בהולדת ילדים , בעיקר הולדת זכר מפצה את האישה ,
"רצוי שיהי זכר ,,,זוהי אמירה שאמהות מעדיפות בנים על בנות,,
פרויד ההי מודע לכך שאולי אינו רואה את התמונה במדויק, בגלל היותו גבר, והזמין קולגות שלו נשים לתאר את המצב מנקודה נשית.
תיאוריית פרויד היא מאד מרכזית בחיינו- אם אנו מאשימות את אימותינו בסירוס ביולוגי –נוצר כעס בלתי נמנע.
בתיאוריה של פרויד יש דטרמיניזם ביולוגי ואפילו שנאת נשים –לפי תפיסת הפמיניסטיות
גם הבת מפנה עורף לאימא בגיל צעיר כי היא מסורסת כמוה, לעומת זאת תיאוריית
הפמיניסטיות טוענות שלא כך , אנו יודעים שזהות נשית מתעצבת בשונה מהבנים, לעומת הבן שצריך להתנתק מהאם ,
הזהות המגדרית של בנים ושל בנות קורית בתוך הקשר עם אימא,
כדי לפתח זהות עם אימא –אני צריכה להיות כמו אימא –אמהות מחזיקות יותר מדי קרוב את הבנות,
עדיין כדי להיות אישה את צריכה להיות כמו אימא –
הבעייתיות היא של הבן בכך שהוא צריך להיות גבר כמו אבא, והיות ואינו נמצא לרוב בבית הוא צריך להיות שונה מהאם,
הזהות של הבן מתעצבת על פי השונה ונפרדות מהאם,
והזהות נשית מתעצבת בקשר עם אימא עמוק ורצוף ושונה מהבנים,
אימהות מחזיקות בנות בסימביוזה –יותר קרוב אליהן ולא כמו את הבן, שהן אומרות לו להיות גבר, האם מרחיקה את הבן ממנה.

סוזי אורבך ולואיז אייכנבאום –מנהלות מרכז טיפול בלונדון

אמהות שותפות לזהות למגדר,לתפקיד חברתי ,לעומת בנים שמלמדים אותם לנפרדות,
אני (האם) משליכה על הבת לגבי עצמי (עצמה) לגבי הדימוי הנשי שלי,
לנשים יש דימוי נמוך בקבוצה מעצם התמקדות שלנו בחברה גברית,רגשות ביחס להיותנו נשים ובנות לאמהות,
יש משחק פנימי בין רגשות מודעים ולא מודעים, ביחס להיותה גם אישה וגם בת,
פסיכולוגיה של הבת של התינוקת תהיה כרוכה בתחושת עצמי של האם,
לאם יש פנטזיה שהבת שלה תגשים את כל הפנטזיות שלה, אבל האם מביאה לעולמה של הבת את כל המורכבות שקיימת בה,
האם חושבת שהיא מייצרת עצמה מחדש בהולדת הבת, והיחסים בניהם עמומים ,
הגבולות עמומים, האם מביאה לחיי הבת מערכת יחסים , את מערכת היחסים שהיו לה עם אימא שלה.
אנו האימהות מזדהות עם בנות ,משליכות רגשות לא מודעים,
בהשלכה זו אין אנו רואים אותן כנפרדות ,אלא חוות אותן כשלוחה שלנו,
אם היא (הבת) לא נפרדת מהאם ,אני כאימא לא יכולה לראות את הצרכים שלה ,
יש כאן מלכודת –אין מספיק מובחנות ונפרדות,
כל עוד אנו לא מרפאות יחסינו עם אימותינו-אז לא נוכל לתת לבת שלנו את מה שהיא צריכה.
"a push-pull dynamic" מצד אחת אנו מקרבות אותן –או הודפות אותן,
האימא מלאה ברגשות מנוגדים, כלפי הילדה, היא רוצה להיענות לצרכי הילדה, אך אינה מסוגלת להיענות באופן רציף,

לוס איריגריי-בלשנית

אני-את-אנחנו, מדגישה לנושא יחסי אמהות בנות,אם אנו רוצים שינוי חברתי, יש לרפא יחסים אלו,
לדעתה בגלל שאנו חיים בחברה פטריאכלית ,הנשים "יתומות מאלים נקבות,,מאלות נשים, מאמהות אלוהיות לבנות",,
היא מדברת על המסורת מטריאכלית –שמנכיחה מורשת ואילנות יוחסין רוחניים שעוברת מאם לבת,
היא מדברת על החשיבות של החדרת קשר זהות באמצעות קשרי סובייקט ,
האימא היא אובייקט אמהות- אמורה לקלוט את הצרכים של כולם,לספק אותם אבל לא את שלה,
מצופה שתדאג לכולם, אבל אינה קיימת כסובייקט –אלא כאובייקט שאמור להזין את כולם.
"איך יכלה לטפח אותנו אם לא טיפחה את עצמה",,,(סימון בובואר)

מחנכים אותנו לוותר על עצמינו, למען בנותינו, אי אפשר לתת מבלי להזין ,
ואיזה מין מודל אני נותנת לבת שלי?
אמהות נתפסת כאובייקט ואל כסובייקט שיש לו צרכים משלו.

ספר- מאימא לאימהות

מדובר בו על איך אנו מצליחות לתת לבנות שלנו, מבינות ותומכות מבלי להיות אובייקט, -זה מאד קשה,
שאני אובייקט- זה אומר שאני צריכה לשרת, בעוד הנתינה העצומה אינה מוערכת מספיק,
שאני משרתת ונמצאת שם זה מובן מאליו, העבודה הזו אינה זוכה להכרה ,
מה שמכונן כסובייקט כן מעריכים ומכירים בערך.

איך נהפוך לסובייקט?
זה לא פשוט, מסורת פטריכאכלית של שנים רבות, לימדה אותנו להיות אמהות כאובייקט,
ולא כסובייקט, אין הבחנה בין אנוכי ואגואיסט,
צריך לחשוב מחדש את מה שקיבלנו אוטומטית , ולא הובילנו אותם ליחסים טובים,
למרות הנתינה האין סופית ולבסוף אין הערכה.

מבט על סיפורי אגדות לילדים
אין דמות חיובית של אימא באגדות, הדמות שלה או מתה, או שהיא מכשפה,
חורגת או מפלצת, פופולאריות של אגדות הילדים מראה עד כמה המצב מעוגן בתרבות שלנו.
שלגיה
התפוח המורעל- שחציו מתוק וחציו מורעל, זה סימבול של יחסי אמהות בנות מסמל את המורכבות הקשר בין אמהות לבנות.
הדמות של האימא של שלגיה מייצגת יחסי אם בת בחברה, מאד מסוכן להיות בת,,
האימא מקנאה ביופייה של הבת –הבת מפסיקה לחיות,
היא נמצאת בתרדמת בגלל שהתפתתה לאכול מהתפוח המורעל, יופייה של הבת הוא מקור לקונפליקט,
שהבת היא תינוקת היא נחשבת בתודעת האם לשלוחה נרקיסית שלה, אך שהיא גדלה הבת הופכת להיות מושא לקנאה ויריבה לאם,,
הבת כדי לשרוד היא הולכת לחפש את האושר מעבר להרי החושך,,הרחק מהאם ו,,"לשרת 7 גמדים" (זכרים)
בבית הגמדים שלגיה עסקה בלשרת – 7 גמדים זכרים וזה השכיח ממנה את הצורך לטפח את האימהות,,

בסיפור הניסיון של האם להתקרב אליה "האפשרות לקבל הבנה של האם מסומל בתפוח המורעל והמתוק"
הפיתרון למצב היחסים העגום הוא הנסיך שמופיע וגואל את הבת מהיחסים המורכבים מהאם.
גם שלגיה חולמת על בת מושלמת שתגשים את החלומות,,,,

כיפה אדומה
האימא בכיפה אדומה היא דמות מאד מגבילה את הבת,
האם מזהירה אותה –אם לא תלכי בשביל הצר שמותר לך אז- הזאב יטרוף אותך,, קיים כאן אלמנט הגבלה, סכנה, וכו',
אנו אומרות לבנות שלנו שיזהרו, וכל בחירה חופשית שנועדה לספק רצונות תביא לאסון,,,,

כעס ביחסי אמהות בנות
יש כעס ,הבנות רואות באימותיהן את מי שלימדו אותן את סוד הפשרה והשנאה העצמית,
אשר נאבקות כדי להיחלץ ממי שמורישות להן את המגבלות וההשפלות המציינות את חיי הנשים.
"קל-פי כמה לשנוא את האם ולדחות מאשר לחשוף את הכוחות המשפיעים עליה,,"
בנות רואות איך האם חיה את חייה והאם לא חיה חיים עצמאיים , ויש הקרבה עצמית, אי אפשר לרמות את הבנות שלנו,
בנות כועסות כי לאמהות אין אפשרות להנחיל להן מורשת של עצמאות ,של כבוד- יש פחד להיות כמו אימא,
בגיל התבגרות –גיל בעייתי
הבת מפתחת אוטונומיה ,רוצה לגלות עצמאות, והאימא לא מאפשרת את העצמאות,
זה מעורר כעס כלפי האם, מאמצי האם לשמור על הבת יוצר כעס, של הבת שרוצה לגלות את המיניות שלה,
אמהות שמאפשרות את הכעס של הבת יכולות לעבור ביתר שלום את הגיל,
אמהות שנעלבות מקשות על התהליך, חשוב לתת חופש לבנות להיות שם נוכחות ולאפשר נפרדות לבת.

מה אפשר לעשות?
"הכוח מסוג שרק אישה אחת עשויה להעניק לחברתה זה הדם הזורם במורשותינו, ו
עד אשר ייווצר חוט של אהבה חיזוק ומופת בין אם לביתה, ימשיכו אנשים לנדוד בלי תוחלת בבדידות ובישימון",,

מה אנו מחויבות?
צעד ראשון להחלמה, להתבונן בשטח בעומק היחסים עם אמהות ובנות,
ולזהות רשת סבוכה של צרכים וחוסר תקשורת שבה אנו לכודות ,להתבונן מתחת לפני השטח,
ונגלה שהרבה בהתנהגות זה מה שאנחנו מצפים מנשים בתרבות שלנו.
אחד האתגרים הוא להיות קרובות אך נפרדות, מבלי שהקרבה תפגע בחירות,
מערכת יחסים המשלבת קשר עמוק וקירבה מנחמת ביותר נמצא עם מאבק מבהיל ביותר לשליטה ונפרדות,

להיפטר מהאשמה והאשמות
צריך להסתכן לשנות כל אמונה מורגלת וכל התנהגות שאינה בריאה עבורך,
את צריכה לרצות לעשות זאת אפילו עם אימא שלך או עם הבנות שלך שלא אוהבות את זה,
אנו צריכות להאמין שנעיז לעשות זאת נהיה מודל של חופש ושחרור, לתת שם לעסקים לא גמורים,
עם אמהות כולל פגיעה ועלבון,להאיר דרכים שבהן התנהגויות בהווה המשמרות את הפגיעות והעלבונות .
אמהות זה אתגר קשה מאד, 24 שעות של מחויבות, כיום יש מציאות חדשה,
צריך להמציא תוך עשייה, לטריטוריה חדשה, אין כיום מפת דרכים שיכולנו ללמוד מהסבתות והאמהות שלנו,
הבנות שלנו יוכלו להשתמש במפת דרכים חדשה,

לאן אנו הולכות?

לעצב מורשת בריאות אמיתית וחופש לעצמינו ולאחרות,טיפוח בנותינו,לאמון ועדנה,

הספר "ילוד אישה" /מאת אדריאן ריץ
אהבה מסוג עמוק , סירוב להיות קורבן ,מאבק של אימהות להרחיב גבולות חיינו,
רק אם נטפח שאיפות, עתירות דמיון ותעוזה נוכל לחלום חלומות נטולי כבלים לבנותינו,
איכות חייה של האם ,אישה שמאמינה ולוחמת מוכיחה לביתה שהאפשרויות הללו קיימות עבורה,
כל אחת נולדה עם מתנות שונות ,לאתגרים שונים, אין שתיים מאיתנו שיש להן אותן רעיונות לגבי מה נכון,
אפשר לעבוד על מערכות יחסים ושכל אחת תוכל לתמוך בשנייה,
לזכור ש "אני לא הכוח העליון בחיים של בנותיי-אני נתתי להן התחלה
"yes we can"
אנו יכולות ליצור מורשת של בריאות עבור בנותינו,
"כל אישה שמרפאת את עצמה עוזרת לרפא את כל הנשים שהיו לפניה ואת כל אלו שיהיו אחריה"

סוכם ע"י מיכל קאופמן